שירי הגדת פסח

לקסיקון לחג הפסח

באילו ימים לא יכול לחול חג הפסח? מהו חמץ? מהי מצה? איך עושים מכירת חמץ? של מי ה'מים שלנו'? ארבע כוסות, סמלי חג הפסח, סימני ליל הסדר. כל אלו ועוד בלקסיקון לחג הפסח. ברכות לחג הפסח באנגלית

מעות חיטים (קמחא דפסחא

  
צדקה שנותנים לעניים לשם קניית המצות וצרכי חג הפסח. בכל עיר וקהילה יש ארגונים שונים העוסקים באיסוף התרומות ובחלוקתם לנזקקים. (לאחרונה הורחבה פעולת חסד זו גם לערבי חגים אחרים, לקיים מה שנאמר "ושילחו מנות לאין נכון לו"). 
  
לא בד"ו פסח 
  
לפי כללי הלוח העברי, לא יחול היום הראשון של חג הפסח בימי שני, רביעי וששי (זאת בכדי שראש השנה הבא לא יחול בימי אד"ו, ראה לעיל מס' 5). 
  
איסור אכילת חמץ בפסח 
  
אחד מחמשת מיני דגן, או תוצרתם, שבא במגע עם מים, והחל בו תהליך של תפיחה, נקרא "חמץ". כל דבר שיש בו חמץ (כגון לחם ועוגות), או תערובת חמץ (כגון בירה, משקאות חריפים, דייסות וממרחים), אסור לאכלו בפסח. גם מוצרים רבים אחרים עלולים להכיל חמץ, כגון ממתקים ושימורים שונים, ולכן אסור לאכול בפסח שום מוצר שאין עליו חותמת כשרות מרבנות מוסמכת (חוץ מפירות וירקות טריים וכדומה). האיסור מתחיל כבר בערב החג שעתיים לפני חצות היום. 
  
האר"י האלוקי רבי יצחק לוריא כותב: "מי שנזהר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יכשל בחטא (בשוגג) במשך כל השנה כולה". 
  
בל יראה ובל ימצא 
  
מלבד איסור אכילת חמץ, ישנו גם ציווי האוסר את עצם המצאות החמץ ברשותנו בפסח, איסור זה מתחיל בזמן כניסת החג. אבל קיימת גם מצוה חיובית לבער את החמץ מרשותנו, וחיוב זה מתחיל עוד בערב החג, שעה אחת לפני חצות היום. לכן יש לבער את כל החמץ הנמצא אצלנו, או למכרו לגוי, לפני תחילת זמן חיוב הביעור (כדלקמן). 
  
כאשר מנקים את הבית יש לחשוש גם לפירורים, כי אף על פי שמהתורה עוברים רק על חמץ בגודל של "כזית" ולא על פירור, בכל זאת  מאכלי ומנהגי חג הפסח מדרבנן יש לבער אפילו פחות מכזית ואפילו תערובת חמץ, גזירה משום כזית. ואף על פי שביטל את החמץ (כדלקמן) ובמילא אינו עובר על בל יראה, מ"מ גזרו לבערו שמא ימצא חמץ בפסח ויבוא לאוכלו בטעות. ולכן אם הפירורים מטונפים עד שאינם ראויים לאכילה, אכן אין צריך לבערם מעיקר הדין. אבל ישראל קדושים הם, ומחמירים על עצמם לנקות את כל החמץ, אפילו פירור הכי קטן, ומשפשפים גם את הספסלים והכסאות והכתלים שיתכן ודבוק בהם חמץ. 

בדיקת חמץ וביעור חמץ 
  
גם לאחר שעבדנו ונקינו את הבית היטב לקראת הפסח, הרי כדי להיות בטוחים שלא נשאר חמץ באיזה מקום הסמוי מן העין, תיקנו חכמים שיש לבדוק את הבית בליל י"ד בניסן (י"ג בערב), ולחפש אחרי החמץ לאור הנר בחורים ובסדקים. לפני התחלת הבדיקה מפזרים 10 פתיתים של חמץ (עטופים בניר) במקומות שונים בבית, אחר כך מברכים "ברוך.. אשר קדשנו.. על ביעור חמץ", ומתחילים בבדיקה (בעזרת בני המשפחה). במהלך הבדיקה מחפשים את עשרת הפתיתים, ואולי עוד חמץ שלא שמו לב אליו בזמן הנקיון, ואורזים הכל היטב בתוך שקית. אחרי הבדיקה יש לבטל ולהפקיר את החמץ שאולי ישנו עדיין ברשותנו ולא מצאנו אותו בבדיקה. 
  
למחרת בבוקר מדליקים מדורה ושורפים בה את החמץ הארוז שמצאנו אמש, ושוב מבטלים את החמץ שלפנינו, שאולי לא נשרף טוב. שריפת החמץ והביטול שאחריה חייבים להסתיים לפחות שעה אחת לפני חצות היום. 

מכירת חמץ 
  
אם יש ברשותנו חמץ שאיננו רוצים לבערו, בגלל ההפסד שיש בזה, אפשר למכור אותו לגוי לפני זמן איסורו, ואז אין עוברים עליו ב"בל יראה ובל ימצא", אף אם הוא נמצא בביתנו במשך ימי הפסח (זאת מאחר שהאיסור של "בל יראה ובל ימצא לך חמץ" מתייחס רק לחמץ של יהודי). את המכירה מבצעים באמצעות רב העיר או השכונה, כי יש בה פרטים הלכתיים רבים. 
  
החמץ המכור חייב להיות בתוך ארון מיוחד, סגור במנעול או בנייר דבק חזק, ועל דלת הארון לתלות שלט "מכירת חמץ", כדי שלא ישכחו ולא יפתחו ארון זה בפסח. אין צורך למכור כלי חמץ נקיים לגוי (רק כלים שדבוק בהם חמץ, כגון כלי לישה ואפיה, טוסטר וכו') אבל יש צורך לסגור את כל כלי החמץ, שלא יבואו להשתמש בהם בטעות בפסח.   
  
מים שלנו 
  
מים ללישת המצות שנשאבו והוכנו קודם שקיעת השמש, בערב שלפני האפיה. הם נקראים כך על שם שהיו מוכנים מאמש, ו"לנו" (מלשון לינה=שינה) בכלי במשך כל הלילה. רק במים כאלו מותר ללוש את המצות, כיון שהם צוננים, והבצק הנילוש בהם אינו ממהר להחמיץ. 
  
מצות מצוה 
  
כל אחד מישראל משתדל שלפחות המצות של ליל הסדר תהיינה אפויות ביד ולא במכונה, כיון שדרושה כוונה על ידי האופה "לשם מצת מצוה" (והמכונה הרי אינה יכולה לכוין). ויש מעלה מיוחדת במצות שנאפו בערב פסח אחר חצות היום, במיוחד לשם מצות אכילת "כזית" מצה בליל הסדר (ראה לקמן). 
  
קרבן פסח 
  
מצות עשה על כל איש ואשה, לשחוט בי"ד בניסן אחר חצות היום, בעזרה של בית המקדש, כבש או עז זכר בן שנה. אפשר למספר משפחות להצטרף יחד להקרבת קרבן משותף. דמו של הקרבן נזרק על המזבח, וכן חלק מאבריו הפנימיים נקטרים, אולם את הכבש עצמו צולים "ראשו על כרעיו ועל קרבו", ואוכלים אותו בליל הפסח בחבורה, ביחד עם מצות ומרור. 
  
לפני צאתם של בני ישראל ממצרים הם הקריבו את הפסח בפעם הראשונה. היתה זו פעולה הכרוכה במסירות נפש, שכן השה היה האליל של המצרים. אחר כך הקריבו פעם אחת בשנה השניה במדבר על פי ציווי ה', והמשיכו בכך כשנכנסו לארץ ישראל. מאז חורבן הבית אי אפשר להקריב את קרבן הפסח, ולכן ממלאים עתה חסרון זה על ידי אמירת "סדר קרבן פסח" בערב החג לאחר תפלת מנחה, וכן עושים כמה פעולות ב"ליל הסדר" לזכר הקרבן (כדלקמן). 
  
ליל הסדר 
  
בלילה הראשון של חג הפסח, שבו יצאו בני ישראל ממצרים (ובחוץ לארץ גם בלילה השני), עורכים סעודת חג, אוכלים בה מצה, שותים ארבע כוסות יין, אוכלים מרור, ומספרים ביציאת מצרים מתוך הגדת פסח  ושרים שירי פסח. ליל הסדר נקרא גם בשם "ליל שימורים", א. מפני שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה ללילה זה, שבו יקיים הבטחתו לבני ישראל להוציאם ממצרים, ב. מפני שהוא לילה המשומר מן המזיקים. 
  
הגדה של פסח 
  
כדי שנוכל לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, תיקנו חכמינו זכרונם לברכה נוסח קבוע של "הגדה". בתחילת ההגדה מזמינים את מי שאין לו אפשרות לעשות את הסדר בעצמו, שיבוא ויאכל עמנו. בהמשך שואלים הבנים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...", וכתשובה לכך מתחילים לספר על חסדיו של הקדוש ברוך הוא שקירב את אבותינו לעבודתו, ושהוציאנו ממצרים בנסים גדולים. 
  
בתחילת ההגדה יש סימן ידוע ל"סדר" של כל 15 המעשים שיש לבצע בלילה קדוש זה: "קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שלחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה". 
  
קערת ליל הסדר 
  
אב המשפחה העורך את הסדר, שם לפניו 3 מצות, המופרדות על ידי מפית, והם כנגד: כהן, לוי, וישראל. מצות אלו ישמשו לו במהלך הסדר למצות אכילת מצה, ל"כורך", ול"אפיקומן" (כדלקמן). גם על המצה העליונה פורסים מפית ועליה מניחים: 
  
מצד ימין את ה"זרוע" (חלק מזרוע של עוף או בהמה, או גרוגרת של עוף. זכר לקרבן פסח). כנגדו לשמאל "ביצה" (קשה, בקליפתה. זכר לקרבן חגיגה). תחתיהם באמצע "מרור" (עלי חסה או שורש של חזרת. למצות אכילת מרור). תחת הזרוע "חרוסת" (רסק של: תפוחי עץ, אגסים ואגוזים. זכר לטיט שנשתעבדו בו בני ישראל. לפני טיבול המרור בחרוסת מרככים אותה ביין אדום, זכר לדם). כנגדו תחת הביצה "כרפס" (סלרי, תפוח אדמה או בצל. כרפס - אותיות ס' פרך, זכר לששים ריבוא מישראל שנשתעבדו בפרך). תחת המרור "חזרת" (מרור נוסף, עבור ה"כורך", כדלקמן). 
  
מצות אכילת מצה 
  
כל יהודי חייב מהתורה לאכול בליל הסדר לפחות "כזית" מצה. לפני האכילה מברכים: "המוציא לחם מן הארץ" ו"אשר קדשנו.. על אכילת מצה". 
  
המצות נקראות בזוהר הקדוש בשם "מיכלא דמהימנותא" (מאכל האמונה) ו"מיכלא דאסוותא" (מאכל הרפואה), שכן אכילת המצה מחזקת את האמונה ומביאה רפואה לאדם, בגשמיות וברוחניות (וכבר נהגו רבים לשלוח מצות לליל הסדר ליהודים בעירם שאין להם מצות ולזכותם במצוה). 
  
 מצות אכילת מרור 
  
סוגים מסוימים של ירקות מרים (בעיקר עלי חסה וחזרת), שאוכלים מהם (לפחות "כזית") בליל הסדר, לזכר מרירותה של עבודת הפרך במצרים. בזמן הזה שאין אנו מקריבים את הפסח, אכילת המרור היא מצוה מדרבנן, כי מהתורה חייבים במרור רק ביחד עם קרבן הפסח, שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו" (אבל אכילת המצות היא מהתורה, כי נצטווינו גם "בערב תאכלו מצות", ללא קשר לקרבן). 
  
ארבע כוסות 
  
ארבע כוסות של יין (או מיץ ענבים טבעי) שחייבים מדרבנן לשתותם (לפחות "רביעית" = 86 גרם, בכל כוס) בליל הסדר. זכר ל"ארבע לשונות של גאולה" שנאמרו בתורה ביציאת מצרים "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי". וכנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את ישראל. בין כוס לכוס אומרים קטעים מה"הגדה" (ואם שתו את הכוסות ללא אמירת הקטעים שנקבעו ביניהן, לא יצאו ידי חובה). נהוג למזוג עוד כוס חמישית ולא לשתותה, והיא "כוסו של אליהו הנביא". 
  
כורך 
  
בזמן שבית המקדש היה קיים, נהג התנא "הלל הזקן", לכרוך קרבן פסח, מצה ומרור, ולאכלם ביחד, לקיים מה שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו". לדעתו של הלל, גם בזמננו (שאין קרבן פסח) לא יוצאים ידי חובת אכילת מרור, אלא אם כן כורכים אותו במצה זכר למקדש. ולפיכך נוהגים אנו, שלאחר שאכלנו מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו, אוכלים שוב מצה ומרור הכרוכים ביחד. 
  
אפיקומן 
  
הפירוש המילולי: ליפתן. כך מכנים את המצה שאוכלים בסוף סעודת ליל הסדר לפני ברכת המזון, זכר לקרבן פסח שהיה נאכל "על השובע" (בסוף הסעודה). יש לאכול את האפיקומן לפני חצות הלילה, ואין לאכול ולשתות אחריו מאומה (חוץ משתי כוסות היין שיש לשתות לפי סדר ההגדה). 
  
את המצה עבור האפיקומן, חוצים בתחילת ליל הסדר (כשמגיעים לסימן "יחץ"), מתוך המצה האמצעית שעל הקערה, ומצפינים אותה במקום סתר עד סוף הסעודה. יש נוהגים שהילדים במשפחה מחפשים את האפיקומן שהחביא האבא, כל זאת כדי להזכיר את צפייתנו לגאולה השלימה שזמנה היה כמוס וצפון מישראל (עד דורנו, שבו הבטיחו צדיקי הדור כי "הנה הנה משיח בא"). 

הסיבה 
  
צורת הישיבה בליל הסדר בהטייה לצד שמאל "דרך חירות". חייבים לשבת בהסיבה בעת אכילת המצה, שתיית ארבע הכוסות, אכילת ה"כורך" ואכילת האפיקומן, כיון שכל מצוות אלו הם זכר לחירות ולגאולה, אבל באכילת המרור, הסעודה ואמירת ההגדה, אין צריך להסב. 
  
נשים פטורות מהסיבה, וגם תלמיד היושב אצל רבו בליל הסדר, אינו מיסב. אם אדם אכל את המצה שלא בהסיבה, צריך לחזור ולאכלה בהסיבה, אבל אם שתה את היין שלא בהסיבה, יחזור לשתות בהסיבה רק בכוס השניה.  
  
דצ"ך עד"ש באח"ב 
  
סימנים שנתן רבי יהודה, לזכירת הסדר של עשר מכות מצרים, והם ראשי תיבות של: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר,שחין, ברד, ארבה, חושך, (מכת) בכורות. (המקובלים מצאו סודות גדולים בראשי תיבות אלו). 
  
ארבעה בנים 
  
ה"הגדה" מתייחסת ועונה לשאלות, של ארבעה סוגי בנים המגיעים לשלחן ה"סדר". אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. כל אחד מהבנים מבטא את עצמו בצורה המתאימה למהותו, ובהתאם לכך הוא מקבל תשובה מיוחדת בהגדה. 
  
ארבעת הבנים האלו מגיעים לשלחן הסדר, והם חלק ממנו, אבל בדורנו נוסף גם "בן חמישי", שאינו יודע כלל מהו ליל הסדר, ואינו מגיע לשלחן ולהגדה. מוטל עלינו איפוא לחפש את הבן התועה, להביאו לליל הסדר, ולהפכו לבן חכם. ואז נוכל לומר בשמחה "כולנו היינו בסדר". 
  
מצה שרויה 
  
חסידים ומהדרים במצוות, נזהרים מאד שהמצה לא תירטב על ידי מים, או על ידי מאכלים שיש בהם לחות. זאת מחשש שנשאר במצה קמח שלא נאפה דיו, והוא עלול להחמיץ כשיבוא במגע עם המים. מטעם זה יש המכסים את המצות שעל השלחן בשקית, ונזהרים שלא יפלו פרורי מצה במרק או בתבשילים. יש קהילות בהם לא נהגו בחומרה של מצה שרויה.